טְרָאוּמָה מֶתַח וּכְאֵב כְּרוֹנִי

מה הקשר בין טראומה, מתח וכאב כרוני?

רוב המחלות (כגון: כאבי גב, צוואר, ברכיים, בקעים בטבור או במפשעה, דורבנים, מחלות כרוניות אוטואימוניות), לא מתפרצים יש מאין. הם התוצאה של מערכת שיצאה מאיזון וחוותה עומס, טראומה ומתח שלא קיבלו מענה, במשך תקופה ארוכה

מהי טראומה ואיך היא משפיעה על גופינו?

מקור המילה "טראומה" מגיע מהמילה היוונית שמשמעותה "פצע".

על פי ספרו פורץ הדרך של בסל ואן דר-קולק, "נרשם בגוף", ממחקריו הרבים שהפכו בסיס לכל התרפיות הסומאטיות, מאורעות קשים או מתח מתמשך שלא עובדו כהלכה, יותירו רשמים בתוך גופינו – פיזית.

טראומה אם כן איננה האירוע הקשה אותו חווינו, אלא הפציעה – כלומר, חוסר היכולת של גופינו להחלים מהעקבות ("הפצעים") שנותרו בו בעקבות המאורע.

טראומות ( ובעיקר טראומה חוזרת שקרתה בגילאים הצעירים – או בשמה המוכר - טראומת ילדות או טראומה התפתחותית) מותירות אנרגיה כלואה בתאי הגוף, במערכת העצבים המרכזית (CNS), במערכת העצבים ההיקפית (ANS), במוח, במפרקים, ברקמות החיבור (בשרירים למשל) ובאיברים הפנימיים שלנו.

עם זמן זה יעבור?

טראומה לא נרפאת עם הזמן.

גם אם נעבד מילולית – מחשבתית את המאורע שוב ושוב, גם אם מוחינו "יבין" וישלים עם מה שקרה, הגוף שלנו ישאר באותו מתח הישרדותי שנכלא בנו בעת המאורע, או הצטבר במשך המאורעות הנשנים.

הסוד טמון במערכת העצבים שלנו

מערכת העצבים היא החלק הראשון בפזיולוגיה האנושית החומרית שמגיבה למאורעות שמחוץ לגופינו. היא המפרשת הראשונית את המידע, היא ממיינת ומתייגת אותו לפי מדדים של – מה בטוח, ממי צריך להתרחק, היא האינטואיציה הויסרלית שלנו, הידיעה ללא מילים, האם להתקרב או להתרחק, האם לכעוס, או להתאהב.

מערכת העצבים היא הפרשן והמוציאה לפועל של המסקנות אליהן הגיעה.

היא זו שקובעת את האופן בו גופינו יבחר לתפקד – בין אם יבחר לשהות במתח הישרדותי מתמשך, השומר אותנו בדריכות ואת הגוף שלנו מגוייס למלחמה מתמדת, או שנפעל מתוך רגיעה עמוקה וויסות שיאפשרו לנו לחיות חיים מלאי יצירה, סקרנות והתפתחות.

איך טיפול עוזר למערכת העצבים?

בטיפול אנחנו לומדים להתבונן על דפוסי מערכת העצבים שלנו. אנו מבינים יחד איך הגיבה מערכת העצבים למאורעות הטראומתיים ולמה נותר מתח השרדותי בגוף, שהפך בתורו למחלה או הכאב ("הסינדרום").

אנחנו לומדים להקשיב לצרכים הגופניים והנפשיים האמיתיים ברגע הזה ( כמו בטחון והכלה, ביטוי, הבעה של כעס, והנעה של הגוף), וחוזרים בהדרגה לטבע ה"נא" הראשוני שלנו. כך משחררת את האנרגיה הכלואה ונבנית מערכת עצבים מווסתת, בריאה ועמידה.

ללמוד מבעלי החיים

תהליך הטיפול שלנו מחקה את התהליך הטבעי אצל חיות.

הרי למה בעלי חיים לא סובלים ממתח, טראומה וחרדה?

בטבע, גופם של בעלי החיים שעברו התקפה, יודע לפרוק את האנרגיות שהצטברו בו בעקבות הטראומה:

כאשר אריה תוקף איילה למשל, האיילה שהותקפה תתעלף כשהאריה מתקרב ועומד לנשוך אותה (תגובת קפאון מונעת מהאיילה לחוש כאב).

אם במקרה האריה פונה לרגע לכיוון אחר כי דעתו מוסחת, האיילה תתעורר מיד ותברח מהשטח. כשהיא בטוחה, היא תמצא מקום שבו היא נחה, גופה ירעד למשך זמן לא ארוך והיא תשוב לכוחותיה במהרה.

מערכת העצבים שלה יודעת להוציא אותה ממצב הקפאון – היא פורקת את האנרגיה ההישרדותית ע"י הבריחה והרעד של הגוף, שבא אחריה.

לעומת החיות, החברה האנושית "המתורבתת" לא מאפשרת לגופינו לפרוק את המתח ההישרדותי שנצבר במערכת במאורע עצמו.

בגלל ההתניה החברתית ומרכזי המוח "הגבוהים והמודעים" שאין אצל בעלי החיים האחרים, אצל בני האדם "המתורבתים" - איננו יכולים להגיב כמו חיות כשאנחנו מרגישים מותקפים. אנחנו נוטים לקפוא במקום להתמודד, כי תגובה אינסטנקטיבית של התקפה אגרסיבית נתפסת בתוכינו כסכנה בפני עצמה.

בנוסף, אם המדובר בטרואמה התפתחותית מתקופה מוקדמת בחיינו, כתינוקות או ילדים, בניגוד לטבע, בו הגדולים שומרים על הקטנים באופן אינסטנקטיבי וללא פשרה, אצל בני האדם, טראומה לא מטופלת של ההורים (המטפלים העיקריים) עלולה להביא לכך שהם פוגעים בילדיהם עצמם.

טכניקות איתן אנו עובדים:

קרניו – סקראל | התמרה במגע | תנועה | רפואה סומטית |

למאמר השלם על וויסות מערכת העצבים ועל הקשר בין טראומה למחלות ניתן להרחיב במאמר המלא - כאן.